דיכאון בילדים- למה לשים לב

דיכאון בילדים- למה לשים לב

אז מהם הסימנים המצביעים על דיכאון בגילאים קטנים?

דיכאון אצל ילדים מאובחן כשלפחות כמה מהסימנים המפורטים להלן מופיעים–

  1. יש לעקוב אחר התנהגות הילד שבועיים לפחות. אם יש התנהגות החריגה (עצבנות, עצב, כעס וכד’)  לאורך שבועיים – זה בהחלט מעורר חשד. כדאי לשים לב-  האם הילד מראה מצוקה המצביעה על ירידה בתחושת הערך העצמי? האם הוא אוכל אחרת? האם יש הפרעות בשינה? (למשל ישן שעות ארוכות מהרגיל, או מתעורר מוקדם?) אם חלק מהדברים מופיעים, יש חשש להניח שהילד יכול לסבול  מדיכאון.

ההתנהגות חריגה אמורה להופיע לאורך היום –  ילדים הסובלים מדיכאון יתקשו לקום מהמיטה או שיסבלו מבעיות בשינה. הילד עשוי לאכול הרבה יותר מכפי שהוא אוכל בד”כ או דווקא לוותר על מזונות שקודם אכל בכיף. יש לשים לב גם להתנהגויות החברתיות שלו – האם הולך לבקר חברים  או נמנע ומעדיף להשאר בבית? האם הוא יוצר קשר  כמו מקודם, או שהוא נמנע מקשר גם עם בני המשפחה? האם יש סימנים לדפוסים של אדישות או ייאוש?

לעתים הסימנים של הדיכאון מופיעים בקרב ילדים באופן קל, אבל לאורך זמן. אם לפחות שנה מופיעים מצב רוח ירוד ועצבות  או אם הילד עצבני ורגוז ומופיעים אצלו סימנים המזוהים עם דיכאון כפי שפורט קודם, הרי שמדובר בסוג שונה של דיכאון, המכונה בד”כ דיסתימיה.

זהו ביטוי לדיכאון פחות חזק אבל לאורך זמן משפיע באופן משמעותי. דווקא בגלל שמדובר לכאורה במקרה קל יותר, מצב זה נוטה להיות מאובחן פחות ולכן לעיתים יותר הרסני.

צוות האתר מודה לכם כי בקרתם באתר זה ומזמין אתכם להכנס לקישורים הבאים- חזרו לבלוג ד”ר אילן טל פסיכיאטר בקישור.

אתם נמצאים באחד מאתרי התמיכה, ליצירת קשר אנא עברו אל האתר המרכזי (DRTAL.CO.IL)

טיפול בדיכאונות של בני נוער וילדים

טיפול בדיכאונות של בני נוער וילדים

הטיפול

הן במקרה של דיכאון קליני והן במקרה של דיסתימיה בקרב ילדים, יש לפנות ללא דיחוי לאבחון ולבניית תכנית טיפולית על ידי גורם מומחה. במרפאתנו ייערך האבחון על ידי הצוות המטפל באופן אמפתי ורגיש, והטיפול יינתן רק לאחר התייעצות עם ההורים והמתבגר, כך שיותאם לו אישית ככל הניתן, ויתחשב ברצונותיו וברגישויותיו.

ההמלצה הראשונה אצל ילדים היא להגיע לטיפול פסיכולוגי אצל מומחה לטיפול בילדים. רק לאחר מכן, ועל פי המלצה, כדאי להגיע לטיפול של פסיכיאטר. הטיפול בדיכאון בקרב ילדים יכלול טיפול בילד עצמו, אך גם טיפול מערכתי במשפחה כולה. כדי לעזור לילד לצאת מהמשבר, צריכה המשפחה, המהווה את העוגן התומך, להתגייס לכך. ההורים ובני המשפחה הם חלק בלתי נפרד מהטיפול, כשגם הם זקוקים להכוונה ולתמיכה.

ברוב המקרים, הטיפול המערכתי על ידי פסיכולוג מספיק, ודי בכך כדי לסייע לילד לצאת מהמשבר. אך במקרה שהדיכאון אינו חולף, יש להגיע לטיפול אצל פסיכיאטר המתמחה בהפרעות ילדים. הפסיכיאטר יתווה טיפול תרופתי מתאים במינונים רגישים, כך שלא יפגעו בהתפתחות התקינה של הילד.

דיכאון בקרב בני נוער

בני הנוער נמצאים בתקופה מבלבלת, שבה בנוסף להתפתחות הפזיולוגית והשינויים ההורמונליים והגופניים הנלווים לה, הם גם מתפתחים מבחינה רגשית ונפשית, ולעתים נדמה שהם נמצאים במעין רכבת הרים העולה ויורדת בקיצוניות ומטלטלת את עולמם.

המתבגרים נמצאים בתקופה שבה הם מעצבים את הזהות שלהם – הן העצמית והן המינית, הם יוצרים קשרים חברתיים ורומנטיים ראשונים, ונעים על הרצף שבין הרצון לפתח עצמאות ולעמוד על דעתם, לבין התלות בהורים והמחויבות שיש להם לסור למרותם.

הקונפליקטים הלא פשוטים שבהם נמצאים בני הנוער, עלולים לגרום להם לתחושות של תסכול ולהעלות חרדות ותחושות של ירידה בהערכה העצמית ובדימוי העצמי. הם עסוקים במיניות המתפתחת, במראה החיצוני, בגיבוש תפיסות העולם וגיבוש הערכים שלהם – כל אלה בתקופה עמוסה למדי של לימודים ומטלות נוקשות, כשמצופה מהם להתמודד עם כל אלה באופן המיטבי, כך שיהיו ילדים ותלמידים מוצלחים, ישאפו למצוינות ויגיעו להישגים.

לאבחון  דיכאון בקרב בני נוער חשיבות רבה ביותר, גם בשל הנטייה למצבי רוח קיצוניים ולתנודות נפשיות, העלולים להביא לאובדנות בשיעורים גבוהים (מספר בני הנוער המנסים להתאבד בגיל ההתבגרות גבוה פי ארבעה משיעור המנסים להתאבד בכל גיל אחר).

כל אלה מכניסים את המתבגרים למתחים ולעימותים עם הסובב, וגורמים להם לא פעם לתחושה של בלבול ותסכול מול העולם, בעיקר כשהם אינם בטוחים ביכולותיהם ואינם יודעים להתמודד עם השינויים העוברים עליהם מול רמות הציפייה הנדרשות מהם.

המתבגרים נעים במתח שבין הרצון לספק את ההורים ולעמוד במחויבויות שלהם כלפי הסביבה והחברה, לבין הרצון להמשיך להתנהג כילד, הזקוק להגנת ההורים ולחיבוק החם מהם.

דיכאון בקרב בני נוער אנו נדיר, אך קיים קושי אובייקטיבי לאבחן אותו, מכיוון שקל מאד להתבלבל בין התנהגות קיצונית האופיינית לבני נוער בשל תהליך ההתבגרות, לבין שימת אצבע על תהליך ספציפי העובר עליהם המתבטא בהפרעה ששמה דיכאון.

כיצד נזהה שאכן מדובר בדיכאון ולא באפיזודה האופיינית לגיל הנעורים?

סימני האזהרה לדיכאון בקרב בני נוער, יכולים לבוא לביטוי בשינויים קיצוניים בהתנהגות. מלבד תחושה של דכדוך, עצב או מועקה המלווים את הילד, בדקו – האם הוא מסתגר בחדרו יותר מכפי שהוא נוהג בדרך כלל? האם חלה ירידה חדה בלימודים? האם הוא מסרב לקום בבוקר לבית הספר, בעוד שקודם לא הייתה לו בעיה בזה? האם הוא נעתר הרבה פחות להזמנות של חבריו להתראות איתם, או שחדל כלל להיות פעיל מבחינה חברתית? כמו כן יש לבדוק את ההתנהגות שלו לגבי סדרי היום יום כמו רחצה ושינה – האם הוא ישן שעות ארוכות מהרגיל או סובל מנדודי שינה? האם הוא מזניח את עצמו ואינו מתרחץ במשך כמה ימים ברציפות? יש לשים לב גם לשינויים באשר להרגלי האכילה שלו – האם יש ירידה בתיאבון או לחילופין – האם יש עלייה דרסטית באכילה, הרבה מעבר למה שצרך בעבר?

אם כמה מהסימנים הללו מאפיינים את ההתנהגות של הילד, סביר להניח שמשהו השתבש וייתכן שהמתבגר סובל מדיכאון.

צוות האתר מודה לכם כי בקרתם באתר זה ומזמין אתכם להכנס לקישורים הבאים- חזרו לבלוג ד”ר אילן טל פסיכיאטר בקישור.

הטיפול בדיכאון בבני נוער

על פי רוב הטיפול שיינתן למתבגרים יהיה דומה לזה הניתן למבוגרים,  הן מבחינת הטיפות השיחתי פסיכולוגי והן מבחינת הטיפול התרופתי. הטיפול הפסיכולוגי עוזר בהתמודדות עם הרגשות ובאימוץ דפוסי חשיבה מותאמים ויעילים יותר.  באם מחליטים על טיפול תרופתי, בגיל העדין של ההתבגרות יש נטייה גדולה יותר לשלב בכל מקרה מלבד טיפול תרופתי, גם טיפול פסיכולוגי. הן האבחון והן הטיפול נערכים על ידי הצוות המקצועי שלנו, בזהירות וברגישות רבה. המתבגר יהיה שותף ביחד עם הוריו והצוות לכל החלטה הנוגעת לדרך הטיפול בו. 

כאמור, יתכן שטיפול פסיכולוגי על ידי שיחות בלבד, יסייע למתבגר לצאת מהמשבר. אך במקרה שיזדקק לטיפול תרופתי משלים, הרי שכיום נהוג להעניק טיפול של תרופות מהדור החדש, הנקראות SSRI המעלות את רמות הסרטונין במוח ומפחיתות תחושות של מתחים וחרדות.

 

אגורפוביה, פחד ממקומות צפופים

אגורפוביה, פחד ממקומות צפופים

אגורפוביה – Agoraphobia

קריטריונים דיאגנוסטיים:

  1. פחד מסומן/מצוין או חרדה של שניים (או יותר) מחמשת המצבים הבאים:
  1. שימוש בתחבורה ציבורית (לדוגמה: מכוניות, אוטובוסים, רכבות, אניות ומטוסים).
  2. שהייה במקומות פתוחים (לדוגמה: מגרשי חניה, שווקים וגשרים).
  3. שהייה במקומות סגורים (לדוגמה: חנויות, תיאטרון, קולנוע).
  4. עמידה בתור או שהייה בתוך קהל.
  5. שהייה לבד מחוץ לבית.

  1. B. היחיד פוחד או נמנע ממצבים אלה עקב המחשבה שבריחה ממצבים אלה תהיה קשה או שלא תהיה עזרה זמינה במקרה של התפתחות של סימפטומים דמויי פאניקה או סימפטומים אחרים של שיתוק או מבוכה (לדוגמה: פחד ליפול לזקנה; פחד מאובדן שליטה/אובדן יכולת ההבלגה).

  1. C. מצבי האגורפוביה מעוררים כמעט תמיד פחד או חרדה.

  1. D. מצבי האגורפוביה יוצרים הימנעות תמידית, דורשים נוכחות של ליווי/בן לוויה או שהם נמשכים עם פחד או חרדה אינטנסיביים.

  1. E. הפחד או החרדה הם ללא פרופורציה לסכנה האמיתית המוצעת ע”י המצבים האגורפוביים ולהקשר הסוציו-תרבותי.

  1. F. הפחד, החרדה או ההימנעות היא עקבית ונמשכת 6 חודשים או יותר.

  1. G. הפחד, החרדה או ההימנעות יוצרים מצוקה קלינית משמעותית או ליקוי/קלקול באזורי התפקוד החברתיים, תעסוקתיים או באזורי תפקוד משמעותיים אחרים.

  1. H. במידה וקיים מצב רפואי אחר (כגון מחלות מעי דלקתיות או פרקינסון) הפחד, החרדה או ההימנעות יהיו מוגזמים/מופרזים בבירור.

  1. I. הפחד, החרדה או ההימנעות אינם יכולים להיות מוסברים ע”י סימפטומים של הפרעה נפשית אחרת, כמו למשל, הסימפטומים אינם מוגבלים לפוביה ספציפית, מסוג פוביה מצבית; הם אינם מערבים רק מצב חברתי (כמו בהפרעת חרדה חברתית); והם אינם קשורים באופן בלעדי לאובססיות (כמו ב- OCD), פגמים או סדקים בהופעה החיצונית (כמו בהפרעה של body dysmorphic disorder), תזכורות לאירועים טראומטיים (כמו ב- PTSD) או פחד מפני היפרדות (כמו בהפרעת חרדה מהיפרדות).

הערה: אגורפוביה מאובחנת ללא התחשבות בנוכחותה של הפרעת פאניקה. במידה והפרזנטציה של היחיד פוגשת קריטריון של הפרעת פאניקה ולאגורפוביה   –  שתי הדיאגנוזות צריכות להיות מצוינות.

 

התקף פאניקה

התקף פאניקה

פאניקה – Panic Disorder

קריטריונים דיאגנוסטיים:

  1. A. התקפי חרדה בלתי צפויים חוזרים, התפרצות של פחד עוצמתי או אי נוחות עוצמתית שמגיעה לשיאה בתוך דקות ובמהלכה מתרחשים ארבעה (או יותר) מהסימפטומים הבאים.

הערה: ההתפרצות הפתאומית מתרחשת ממצב שקט או ממצב של דאגה.

  1. דפיקות לב או הלמות לב או דפיקות לב מואצות.
  2. הזעה.
  3. רעד או רטט.
  4. תחושות של חוסר נשימה או חנק.
  5. תחושת חנק.
  6. כאבי חזה או אי נוחות.
  7. בחילה או מצוקה בבטן.
  8. תחושת סחרחורת, חוסר יציבות, ראש קל או התעלפות.
  9. תחושות חום או קור.
  10. תחושות נמלול או עקצוצים בעור ללא סיבה נראית לעין או תחושה של הירדמות מקומית.
  11. תחושה של הימצאות בסביבה שונה, זרה, בלתי מציאותית או דפרסונליזציה – התנתקת מהעצמי.
  12. פחד מאובדן שליטה או מלהשתגע.
  13. פחד ממוות.

הערה: סימפטומים תלויי תרבות (לדוגמה: תחושה של זמזום או צלצול באוזניים, כאבי ראש או כאבי צוואר, צרחות או בכי בלתי נשלט) עלולות להיות נראות. סימפטומים שכאלה לא צריכים להיחשב כאחד מתוך ארבעת הסימפטומים הנדרשים.

  1. B. לאחר אחד מההתקפים צריכים לחול במשך חודש לפחות אחד או שתים מהתופעות הבאות:
  1. דאגה קבועה או פחד מהתקף חרדה נוסף או השלכותיו (לדוגמה: אובדן שליטה, התקף לב או “להשתגע”).
  2. שינוי משמעותי בהתנהגות שאינו מאפשר הסתגלות ביחס להתקפים (התנהגויות שמיועדות להימנע מקבלת התקפי פאניקה, כמו לדוגמא הימנעות מביצוע או ממצבים לא מוכרים).

  1. C. ההפרעה לא משויכת להשפעות פסיכולוגיות הנובעות משימוש בחומרים (לדוגמה: שימוש לרעה בסמים או בתרופות) או מצב רפואי אחר (לדוגמה: פעילות יתר של בלוטת התריס או הפרעות לב ריאות).

  1. D. ההפרעה אינה מוסברת ע”י הפרעה נפשית אחרת (לדוגמה: התקפי החרדה אינם מתרחשים רק כתגובה למצבים חברתיים מעוררי פחד כמו בהפרעת חרדה חברתית; כתגובה ל- circumscribed phobic object or situation כמו בפוביה ספציפית; כתגובה לאובססיות כמו במצבים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית OCD; כתגובה לתזכורות של אירועים טראומטיים כהפרעת PTSD; או כתגובה להפרדה מדמויות היקשרות, כמו בהפרעת חרדה מהיפרדות).

חרדה חברתית

חרדה חברתית

חרדה חברתית – Social Anxiety Disorder (Social Phobia)

קריטריונים דיאגנוסטיים:

  • פחד ברור או חרדה לגבי אחד או יותר מהמצבים החברתיים להם הפרט חשוף. לדוגמא, אינטראקציה חברתית (שיחה, מפגש עם אנשים לא מוכרים), להיות נצפה (אכילה או שתייה) ולהופיע מול אחרים (לתת נאום). הערה: בילדים, החרדה צריכה להופיע בסטינג עם בני קבוצת השווים ולא רק באינטראקציות עם מבוגרים.
  • הפרט פוחד שהוא או היא יפעל בדרך המבטאת סימפטומים של חרדה שיתקבלו באופן שלילי (יושפלו או יובכו, יובילו לדחייה או פגיעה באחרים).
  • המצבים החברתיים מעוררים כמעט תמיד פחד או חרדה. הערה: בילדים, הפחד או החרדה יופגנו על ידי בכי, התקפי זעם, קיפאון, הצמדות, התכווצות או אי יכולת לשוחח במצבים חברתיים.
  • הימנעות או התמודדות עם המצבים החברתיים כרוכה בפחד רב או בחרדה.
  • הפחד או החרדה הם מחוץ לפרופורציה ביחס לאיום האמיתי הטמון בסיטואציה החברתית וביחס להקשר הסוציו-תרבותי.
  • הפחד, או החרדה או ההימנעות הם עקביים, ונמשכים באופן טיפוסי 6 חודשים או יותר.
  • הפחד, או החרדה או ההימנעות גורמים לפגיעה קלינית משמעותית במגוון תחומי תפקוד.
  • הפחד, או החרדה או ההימנעות אינם תוצאה להשפעות פיזיולוגיות של שימוש (בסמים, בתרופות) או מצב רפואי אחר.
  • הפחד או החרדה או ההימנעות אינם מוסברים טוב יותר על ידי סימפטומים של מצב נפשי אחר, כמו הפרעת פוביה, הפרעה בספקטרום האוטיסטי או הפרעה של דיס-מורפיה של הגוף.
  • אם מצב רפואי אחר (התקף פרקינסון, כוויה או פציעה) נוכח, הפחד או החרדה או ההימנעות הינם בברור לא קשורים לפגיעה או מוגזמים.
  • לפרטים על טיפול בחרדה– כנס לקישור

צוות האתר מודה לכם כי בקרתם באתר זה ומזמין אתכם להכנס לקישורים הבאים- חזרו לבלוג ד”ר אילן טל פסיכיאטר בקישור.

חרדה ספציפית- טיסות, מעליות, מבחנים, חיות

חרדה ספציפית- טיסות, מעליות, מבחנים, חיות

פוביה ספציפית – Specific Phobia

קריטריונים דיאגנוסטיים:

  • פחד ברור או חרדה לגבי אובייקט ספציפי או מצב (טיסה, גבהים, חיות, קבלת זריקה, לראות דם).
  • האובייקט מעורר הפוביה, או הסיטואציה, מעורר כמעט תמיד פחד מיידי או חרדה.
  • האובייקט הפובי או המצב יוצרים הימנעות או נסבלים יחד עם פחד רב או חרדה.
  • הפחד או החרדה הם לא בפרופורציה ביחס לסכנה האמיתית לאובייקט או לסיטואציה ולהקשר החברתי-תרבותי.
  • הפחד, החרדה, או ההימנעות הינם עקביים, ובאופן טיפוסי נמשכים 6 חודשים או יותר.
  • הפחד, החרדה או ההימנעות גורמים לסבל משמעותי או לפגיעה במגוון תחומי תפקוד חשובים כמו חברתי, מקצועי או אחר.
  • ההפרעה אינה יכולה להיות מוסברת טוב יותר על ידי סימפטומים נפשיים אחרים.

תחומים ספציפיים:

חיות (עכבישים, חרקים, כלבים).

סביבה טבעית (גבהים, סערות, מים).

פציעה-זריקה-דם (מחטים, תהליכים רפואיים פולשניים).

 

סיכון אובדני:

פרטים עם פוביה ספציפית נמצאים ב-60% יותר סיכוי לעשות ניסיון אובדני מאשר אחרים בלי דיאגנוזה כזו. יחד עם זאת יתכן ששיעורים גבוהים אלה קשורים בעיקר לתחלואה כפולה עם הפרעות אישיות והפרעות חרדה אחרות.

 

תחלואה כפולה:

פוביה ספציפית נראית לעתים רחוקות במצבים קליניים-רפואיים ללא פתולוגיות אחרות, ויותר שכיח לראותה במצבי בריאות נפשית לא רפואיים. פוביה ספציפית נקשרת לעתים קרובות עם מגוון של הפרעות אחרות, במיוחד דיכאון בקרב מבוגרים. לאור פריצתה המוקדמת, פוביה ספציפית היא באופן טיפוסי ההפרעה המרכזית. פרטים עם פוביה ספציפית נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפתחותן של הפרעות אחרות, כולל הפרעות חרדה, הפרעות בי-פולאריות ודיכאוניות, הפרעות שימוש בחומרים, הפרעות סומאטיות והפרעות אישיות – במיוחד הפרעות אישיות תלותית.

ד"ר אילן טל
ד”ר אילן טל

חרדה מפרידה- חרדה אצל ילדים

חרדה מפרידה- חרדה אצל ילדים

הפרעת חרדה בהיפרדות – Separation Anxiety Disorder

 

קריטריונים דיאגנוסטיים:

  • פחד או חרדה מופרזים ולא תואמים התפתחותית בנוגע לפרידה מדמויות אליהן הפרט קשור, כפי שבא לידי ביטוי על ידי לפחות 3  מאפיינים מהמפורטים מטה:
  1. מצוקה מופרזת חוזרת ונשנית כאשר מצפים או מתנסים בפרידה מהבית או מדמויות היקשרות משמעותיות.
  2. דאגה עקבית ומופרזת לגבי אובדן דמויות היקשרות או פגיעה אפשרית בהם, כמו מחלה, אסונות או מוות.
  3. דאגה מופרזת עקבית/עיקשת לגבי התנסויות באירועים לא נעימים (ללכת לאיבוד, להיחטף, להיות מעורבים בתאונה, לחלות) היכולים ליצור פרידה מדמות היקשרות משמעותית.
  4. התנגדות או הימנעות עקבית לצאת החוצה, להיות רחוקים מהבית, לבית הספר, לעבודה או לכל מקום אחר בשל פחד מהפרידה.
  5. פחד מופרז ומתמיד או סירוב להיות לבד או בלי דמויות היקשרות משמעותיות – בבית ובמקומות אחרים.
  6. הימנעות מתמדת או התנגדות לישון מחוץ לבית או ללכת לישון בלי להיות קרוב לדמות היקשרות משמעותית.
  7. סיוטי לילה חוזרים ונשנים הכורכים בחובם רעיון של פרידה.
  8. תלונות חוזרות ונשנות על סימפטומים פיזיים (כאבי ראש, כאבי בטן, בחילה, הקאה) כאשר פרידה מדמות היקשרות משמעותית מתרחשת או צפויה.
  • הפחד, החרדה, או הימנעות הינם עקביים, אורכים לפחות 4 שבועות בילדים ובמתבגרים עד גיל 18, ו-6 חודשים או יותר במבוגרים – באופן טיפוסי.
  • ההפרעה גורמת לפגיעה משמעותית במגוון תחומי חיים ותפקוד – החברתי, האקדמי, המקצועי וכדומה.
  • ההפרעה לא מוסברת טוב יותר על ידי פגיעה מנטאלית אחרת כמו התנגדות לעזוב את הבית בגלל התנגדות מופרזת לשינוי בהפרעה של הספקטרום האוטיסטי; מחשבות שווא והזיות הקשורות לפרידה בהפרעות פסיכוטיות; התנגדות ללכת החוצה בלי חברה בה בוטחים באגורפוביה; דאגות לגבי חולי ובריאות האופייניים להפרעת חרדה מוכללת; או דאגות לחלות בהפרעת חרדה של מחלה.

 

מאפיינים דיאגנוסטיים נקשרים:

בקרב ילדים עם הפרעה חרדה בפרידה ניתן לצפות נסיגה חברתית, אפטיה, עצבות וקושי להתרכז בעבודה או במשחק. הם יכולים, תלוי בגילם, להיות עם פחדים מחיות, מפלצות, מהחושך, מפורצים, רוצחים, חוטפים, תאונות מכוניות ומצבים אחרים שנתפסים כסכנה למשפחה או לעצמם. חלקם הופכים לחולי געגועים הביתה וחשים אי נוחות עד למידה של סבל כשהם רחוק מהבית. חרדה כזו יכולה ליצור אצל ילדים סירוב ללכת לבית הספר ולפיכך גם לקשיים אקדמיים ולבידוד חברתי. ילדים במצבים אלה יכולים להפגין גם כעס ותוקפניות כלפי מי שמאלץ אותם להיפרד. אצל ילדים צעירים ניתן לצפות להתנסויות תפיסתיות לא שגרתיות (רואים אנשים מתפרצים לחדרם, יצורים מפחידים הרודפים אחרים, עיניים המביטות בהם)… ילדים כאלה נתפסים גם כתובעניים, מפריעים ובצורך מתמיד של תשומת לב. הם תלותיים וזקוקים להגנת יתר. זה יכול להכביד על המשחה ולהוביל להתנגדות וקונפליקט בתוכה.

 

 

שכיחות:

מבוגרים: שכיחות של 12 חודשים היא בין 0.9% – 1.9%.

ילדים: שכיחות של 6-12 חודשים מוערכת סביב 4%.

בקליניקה: אין הבדל בין בנים לבין בנות.

בקהילה: יותר נפוצה בקרב נשים.

 

התפתחות ומהלך:

תקופות של חרדה מוגברת מדמויות היקשרות הן חלק מהתפתחות המוקדמת ויכולות להצביע על התפתחות קשר היקשרות בטוח סביב גיל שנה. הופעתה הראשונה של הפרעת חרדת נטישה (פרידה) יכולה להיות כבר בגיל הגן ויכולה להופיע בכל זמן במהלך הילדות ולעתים רחוקות יותר בגיל ההתבגרות. באופן טיפוסי יש תופעות של סערה ותקופות של רמיסיה. במקרים מסוימות החרדה יכולה להמשיך גם לחיי הבגרות (מעבר לקולג’, פרידה מדמויות היקשרות). יחד עם זאת מרבית הילדים הסובלים מהפרעת חרדת היפרדות אינם מלווים בהפרעות חרדה במשך חייהם.

הביטויים של חרדה זו משתנים עם הגיל. ילדים צעירים יותר מסרבים ללכת לבית הספר או נמנעים מבית הספר בכלל. הם לא יביעו דאגות אלא החרדה תבוא לידי ביטוי רק כאשר פרידה מתרחשת. ככל שילדים מתבגרים מופיעות דאגות, הקשורות בדרך כלל לסכנות ספציפיות (תאונות, חטיפות, מוות) או דאגות עמומות על הסיכון בלא לחבור שוב לדמויות היקשרות. אצל מבוגרים החרדה יכולה להגביל את יכולתם להתמודד עם שינויי נסיבות. הם בדרך כלל יותר מדי מודאגים לגבי צאצאיהם ובני/בנות זוגם ומבטאים נחת ברורה כאשר נפרדים מהם. זה יכול גם להוות הפרעה מרכזית בעבודה, בנסיבות חברתיות בשל הצורך לבדוק כל הזמן איפה נמצאים האחרים המשמעותיים.

 

סכנות וגורמים מנבאים:

סביבתי – חרדת פרידה מתפתחת בדרך כלל אחרי מצבי דחק בחיים, בעיקר אובדן. ( מוות של קרוב או חיית מחמד; מחלה של מישהו קרוב; שינוי בית ספר, גירושי הורים; מעבר לשכונת מגורים חדשה; דחק שערב פרידה מדמויות משמעותיות). במבוגרים צעירים החרדה יכולה להופיע עם עזיבת בית ההורים, כניסה לתוך יחסים רומנטיים והפיכה להורים. הגנת יתר הורית ופולשנות יכולים להיקשר עם הפרעת חרדת היפרדות.

גנטי ופיזיולוגי – הפרעת חרדה בילדים יכולה להיות תורשתית. תורשתיות הוערכה כ-73% בקרב מדגם של תאומים בני 6, עם שיעורים גבוהים יותר בקרב ילדות. ילדים כאלה מבטאים רגישות גבוהה יותר לגירוי נשימתי ומשתמשים באוויר מועשר בחמצן.

נושאים אבחוניים הקשורים לתרבות:

יש משתנים תרבותיים הקשורים למה נחשב כרצוי בהתמודדות עם פרידה, ולמידת ההזדמנויות לפרידה בין ילדים לבין הורים – הנמנעות בתרבויות שונות. למשל, יש שונות גדולה בין תרבויות ומדינות לגבי באיזה גיל מצופה מבן/בת לעזוב את בית ההורים. חשוב להפריד בין חרדת פרידה לבין גורמים תרבותיים המשפיעים על תלות חזקה בין חברי המשפחה.

נושאים אבחוניים הקשורים למגדר:

בנות מפגינות יותר התנגדות או הימנעות מבית הספר מאשר בנים. אצל בנים יתכן פחד לא ישיר, הבא לידי ביטוי – למשל – בהגבלה של פעולות עצמאיות, התנגדות להיות רחוק מהבית לבד, או צער כאשר בן/בת הזוג או צאצא/ית עושים דברים באופן עצמאי, או כאשר הקשר עמם אינו אפשרי.

סיכון אובדני:

חרדת פרידה יכולה להיות קשורה עם סיכון גבוה יותר להתאבדות. אולם זה אינו אופייני רק להפרעת חרדה זו.

השלכות מעשיות של הפרעת חרדה של פרידה:

פרטים הסובלים מהפרעת חרדה זו מגבילים פעילויות עצמאיות הרחוקות מהבית או מדמויות משמעותיות (כמו למשל לא ללכת לבית הספר, לא לעזוב לקולג’, לא לעזוב את בית ההורים, לא לטייל ולא לעבוד מחוץ לבית ההורים).

 

אבחנה מבדלת:

הפרעת חרדה מוכללת – ההבדל בין השניים הוא שהחרדה פה עוסקת במיוחד בדאגה של היפרדות מדמויות משמעותיות.

הפרעת פאניקה – בהפרעת חרדה של פרידה, בניגוד לזו של פאניקה, החרדה קורית כאשר האפשרות של להיות רחוק מדמויות משמעויות עולה, יותר מאשר להיות מוגבל על ידי התקפת פאניקה לא צפויה.

אגורפוביה – אלה עם חרדת פרידה, בניגוד לאלה עם הפרעת פאניקה, אינם חרדים בגלל האפשרות להיות לכודים או מוגבלים במצבים בהם בריחה אינה אפשרית.

הפרעת התנהגות – בהפרעת התנהגות החרדה לגבי היפרדות אינה הגורם להיעדרות מבית הספר, והילד/ה או המתבגר/ת נשארים בדרך כלל רחוק מהבית.

הפרעת חרדה חברתית – הסירוב ללכת לבית הספר יכול להיות קשור לחרדה חברתית. במצבים כאלה ההימנעות מהלימודים קשורה לפחד להיות נשפט באופן שלילי על ידי אחרים, יותר מאשר דאגות לגבי פרידה מדמויות היקשרות.

הפרעה פוסט-טראומטית – הפחד להיפרד מהאהובים עליך הינו שכיח אחרי אירועים טראומטיים כמו אסונות. בהפרעה פוסט-טראומטית הסימפטומים העיקריים לפלישה ולנסות להימנע מזיכרונות הקשורים עם האירוע הטראומטי עצמו., בעוד שבהפרעת חרדת פרידה הדאגות וההימנעות קשורים לשלומן של הדמויות המשמעויות ולפרידה מהן.

הפרעת חרדת מחלה – אנשים עם הפרעת חרדה בנוגע למחלה ידאגו לגבי איזה מחלה יש להם, אבל הדאגה העיקרית היא לגבי הדיאגנוזה הרפואית עצמה ולא לגבי היותם נפרדים מדמויות היקשרות.

שכול – כמיהה או געגוע למת, צער חריף וכאב נפשי אופייניים למצבי שכול, בעוד שפחד מפרידה מדמויות משמעותיות הוא המרכזי בהפרעת חרדה של פרידה.

הפרעות בי-פולאריות ודיכאוניות – הפרעות אלה נקשרות עם הסירוב לעזוב את הבית, אבל הדאגה העיקרית היא לא דאגה או פחד לגבי אירועים היכולים לפגוע בדמויות משמעותיות, אלא מוטיבציה נמוכה לעסוק בעולם החיצוני. אולם פרטים עם הפרעת חרדה של פרידה יכולים להפוך למדוכאים בעודם הרחק מדמויות משמעותיות או מחכים לפרידה מהן.

הפרעת התנגדות – Oppositional defiant disorder – ילדים ומתבגרים עם הפרעת חרדה מפרידה יכולים להיות מתנגדים בהקשר של היפרדות מדמויות משמעותיות. הפרעת התנגדות צריכה להישקל רק כאשר יש התנגדות עיקשת שאינה נקשרת לציפייה או להתרחשות של פרידה מדמויות אלה.

הפרעות פסיכוטיות – התנסויות תפיסתיות לא רגילות מתרחשות בהפרעת חרדה מפרידה, שלא כבמצבים פסיכוטיים, רק במצבים מסוימים (סיוט לילי) וניתנים לפתרון בנוכחות דמות היקשרות.

הפרעות אישיות – הפרעת אישיות תלותית מאופיינת על ידי נטייה בלתי מבוחנת להסתמך על אחרים, בעוד שבחרדת פרידה מעורבת הדאגה לגבי מידת הקרבה והביטחון של הדמויות המשמעותיות. שלא כמו בהפרעת אישיות גבולית בה יש גם מאפיינים של פחד מלהיות נטושים על ידי האהובים, בעיות בזהות ובהכוונה עצמית, קושי בתפקוד בין אישי ואימפולסיביות, הרי שאלה אינם מרכזיים בהפרעת החרדה מפרידה.

 

תחלואה כפולה:

בילדים עם הפרעת חרדה מפרידה תחלואה כפולה נקשרת עם הפרעת חרדה מוכללת ופוביה ספציפית.  במבוגרים, תחלואות נוספות הן פוביות ספציפיות, פוסט טראומה, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת, חרדה חברתית, אגורפוביה, התנהגויות כפייתיות-אובססיביות והפרעות אישיות. הפרעות בי-פולאריות ודיכאוניות הן גם בקשר עם הפרעת חרדה מפרידה בקרב מבוגרים.